מדברי משה עציון
על קבר אביו
סמרקנד—22/09/2008
שלום אבא!
באתי לומר קדיש.
אומנם באיחור של שישים ושש שנים, אבל מה זה חשוב לעומת חיי הנצח שלך שם למעלה.
אך בטרם אשא את התפילה, אומר כמה מילים לך ולקהל הנכבד שאיתנו כאן.
מה אומר בן לאביו אחרי כל כך הרבה שנים? התלבטתי בדרך הנה, ולבסוף החלטתי לחלק את דברי לשלוש נקודות. אימא הביאה תמונה מהקבר בעלותה ארצה, וידעתי שאתה קבור כאן בסמרקנד. ללוויה לא לקחו אותי,כי אימא ויוסקה החליטו שאני קטן מדי ואין צורך לצער אותי.
לפני כשש שנים נסעה חברת קיבוץ נירים (שושנה אגמון) לסמרקנד, אמרתי לה שאם תזדמן לבית הקברות, אבא שלי קבור שם הראתי לה תמונת קברך שאמא נתנה לי. במקרה שושנה נסעה עם זוג מדריכי טיולים (יהודה וגניה קדם) שהם גם חברים טובים שלנו. הם אספו את כל המטיילים וערכו מסע חיפוש כאן ,מצאו את קברך והביאו לי תמונות נוספות.
כשנתיים אחרי זה נסעה עוד משפחה בטיול מאורגן על ידי המדריכה מירי כרמון (עמליה ומיקס מנירים) ושוב עלו לקברך, מאז נוהגת מירי כרמון להוביל את מטייליה מדי פעם הנה. מספרת את סיפור חייך הקצרים ואיך מתת כאן בארץ ניכר. גם טקסים עורכת מירי כאן-בימי שואה ובימי עצמאות. היא הוציאה אותך מאלמוניותך ומפרסמת את סיפורך ברבים.
הפעם בתיה ואני באנו איתה ואני מספר לה ולקהל המבקרים שאיתנו את מעשי האצילות שלך וסיבה האמיתית שאתה כאן. ואילו יוסקה ואני בארץ ישראל.
שתי "לפיושקות"(פיתות) וחתיכה קטנטנה נוספת קבלנו ארבעתנו ,אתה,אימא יוסקה ואני ליום.את החתיכה הקטנה מקבל זה שעמד בתור הנוראי לקבלת אותן.גם אתה אבא הכרת את התורים האלה כאן. שעמדנו משמונה ועד עשרים ושמונה שעות בדוחק,חוסר נשימה ומכות.ולבסוף אחרי שהגענו לדוחן הנכסף וקבלנו את שתי הפיתות. החתיכה נטרפה כבר בדרך. אמא החליטה שיש למכור פיתה אחת ולקנות במקומה גבינה וכך יצא שכל אחד מאיתנו קיבל רבע פיתה עם כמה סנטימטרים עליה ליום. אתה היית אחראי לחלק את הפיתה לרבעים. ראינו וידענו כי אינך נוהג בצדק והרבעים לא היו שווים,היו רבעים יותר גדולים אותם קיבלנו יוסקה ואני והיה רבע בינוני לאמא והשארת רבע קטן עבורך. אפשר לומר בפרוש כי גוועת לאט לאט מרעב כפי שזה קרה כאן לרבים.
מתת בדירה עלובה שחמור הוחזק בה קודם, מתת בלכלוך, בסחבות מלאי כינים ובעליבות איומה כך אני זוכר זאת, זה קרה לגוף שלך—אבל הנשמה, הנשמה עלתה לשמיים כנשמה אצילה, אצילה שאין כמוה כי במותך הצלת את כולנו . אחרי מריבה בין יוסקה לאמא (אני הייתי קטן מדי לדיון הזה) שוכנענו כי אנו היתומים נשאיר את אמא פה ברוסיה ונצא לדרך הארוכה והמפותלת עם תקווה להגיע לארץ ישראל.כך קרה שלקרת פסח 1943 הגענו לארץ הקודש.
עכשיו אספר לך אבא, איך המשכנו את זרעך. בעזרת כלותיך הנהדרות רחל ובתיה, נולדו לך שלושה נכדים אורית, זאביק וסמדר.הם המשיכו את שרשרת המשפחה ועכשיו אבא יש לך כאן בישראל,ארץ השמש והחופש של היהודים, ארץ שאנו גאים בה ,אוהבים ונלחמים עליה, ארץ שמאפשרת לנינך לפרוח כמו פרחים על אדמה פורייה. יש לך אבא תשעה נינים, אחד מהם בתל אביב הגדולה ועוד שמונה בקיבוצים
איך אסביר לך מה זה קיבוץ? זה מין קולחוז רק משופר מעילא לעילא וכאן פורחים נינך בחופש, בטוב, בצחוק ובאושר ושוב אומר, בארץ חופשייה, הם גדלים בריאים,חזקים,ויפים וחשוב ביותר—לא סבלו אפילו יום אחד של רעב. את דברי אמרתי בעברית שהיא שפתינו.
זהו אבא עכשיו אומר קדיש יתום ו"יזכור"
הייה שלום אבא ושיהיה לך טוב שם בשמיים.
