ילדי טהרן | המסע של ילדי טהרן

                                                                                                                                      עברית  |  English  |                  
עברית  |  English  |  

 

 
הצעה לפעילות בעקבות צפייה בסרטם של דליה גוטמן,
דוד טור ויהודה קווה
 
"גם אחר שיַרבו הם שנים ויזקינו, 
גם אחר שהזמן ישנה תוארם 
ויעטרם קרחות וזקנים שילבינו,
ייקראו הם עדיין ילדי טהרן..." (נתן אלתרמן)

מבוא
ב-18 בפברואר 1943 רגש ורעש היישוב היהודי בארץ כשקבוצה של ילדים ובני נוער מותשים הגיעה ממזרח אירופה לחוף מבטחים. מי היו הילדים הללו שהגיעו ארצה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ומה היה סיפורם?
הסרט המסע של ילדי טהרן מביא את סיפור מסעם של ילדים אלה, כפי שהם מגוללים אותו שישים ושש שנים לאחר הגעתם לארץ.
לקראת יום השואה מוצעת לכם הצעה לפעילות השופכת אור על עלייתם לארץ ישראל של הילדים שכינויים היה ילדי טהרן. הפעילות  מבוססת על סרטם של דליה גוטמן, דוד טור ויהודה קווה.
הסרט הוא מעין מסע בתמונות המתעד את נדודיהם, עלייתם לארץ וקליטתם של הילדים, וזאת באמצעות עדויות של מספר ניצולים. ילדי טהרן היו כ-1000 ילדים יהודים, רובם יתומים, שברחו מאימי הנאצים, ובמסע חתחתים, שאחת מהתחנות שלו הייתה טהרן, הגיעו בפברואר 1943 לארץ ישראל, כחמש שנים לפני הקמת מדינת ישראל.           
 
 רקע היסטורי
בסתיו 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין על ידי הנאצים, ברחו כ-300,000 יהודים ופולנים מפולין מזרחה, לתוך ברית המועצות, היישר לידיו של הצבא הרוסי, שגירשם לסיביר, לקור ולרעב.כששוחררו, עברו רבים מהם דרומה לאוזבקיסטן, שם קיוו להשיג מזון ולהשביע את רעבונם. על אף מזג האוויר הנוח יותר באזורים אלו, חייהם היו קשים, והם סבלו  מרעב ומחסור, ממחלות ומגיפות ומשהייה במחנות שונים בתנאים קשים מנשוא.
 במסע הארוך ורב התלאות הזה איבדו אלפי ילדים את הוריהם, אחיהם ואחיותיהם וקרובי משפחה אחרים, אשר לא עמדו בתלאות המסע, וחלקם נפחו את נשמתם בכפור, ברעב, בסבל ובייסורים רבים.
ההורים היהודים ששרדו הבינו שכדי לתת לילדיהם סיכוי לשרוד, הם יכולים להעזר באזרחותם הפולנית ולמסור את הילדים לבתי היתומים של הפליטים הפולנים באוזבקיסטן. לילדים אמרו להתחזות לנוצרים.
ההורים השביעו את ילדיהם שלא ישכחו לעולם את יהדותם וימשיכו לחיות כיהודים ברגע שיגיעו למקום מבטחים. הילדים וחלק מבני משפחותיהם שרדו בברית המועצות כשלוש שנים.
ב-1942 נחתם הסכם סטלין – שיקורסקי, בין ממשלת פולין הגולה לביןממשלת ברית המועצות, ובו נקראו פליטים פולניים, שנקלעו לשטחה של ברית המועצות, להצטרף לצבא הפולני  ולהילחם לצד בעלות הברית.
צבא זה, שנודע כצבא אנדרס, יצא לשדות הקרב במזרח התיכון דרך טהרן, שהייתה אז כמו ארץ ישראל, בשליטת הבריטים.
עם הצבא הפולני הורשו לצאת מאוזבקיסטן גם בתי היתומים הפולנים. ביניהם היו כ-1000 ילדים יהודים  וכן הצטרפו כ-800 מבוגרים יהודים. רוב הילדים היו  יתומים ורק מעטים מהם הגיעו עם הורה אחד ואפילו שניים. כאמור, לחלקם היו הורים שבהגיעם לברית המועצות מסרו אותם, כסיכוי אחרון לקיימם בחיים, לבתי יתומים פולניים שבהנהלת כמרים ונזירות, ובמסגרת בתי היתומים הללו הגיעו לטהרן גם הילדים היהודים.
אחרי נסיעה קשה ומתישה הגיעו הילדים לטהרן, שם הקימו הפליטים היהודים המבוגרים בית יתומים, בסיועה הפעילשל הקהילה היהודית.
כשהשמועה על הגעתם של הילדים לטהרן הגיעה לארץ ישראל, שלחה הסוכנות היהודית שליחים לטפל בילדים וכן להמשיך ולחלץ ילדים יהודים רבים ככל האפשר מבתי היתומים הפולנים.
 באוקטובר 1942 הגיעה לטהרן ציפורה שרתוק (רעייתו של משה שרתוק, לימים משה שרת) כדי לנהל יחד עם קבוצת חלוצים שהגיעו עם הפליטים את בית היתומים,שנקרא "בית הילד היהודי". אשרות כניסה לפרס לא ניתנו לעוד שליחים ארץישראלים.
בית היתומים נוהל בתנאי מחסור חמור, בעיקר במזון,שהיה בו מחסור בכל פרס, ובמאמץ בלתי פוסק לחלץ עוד ילדים מידי הכמרים והנזירות.
בתחילת ינואר 1943, לאחר מאמצים מדיניים רבים, העניקו הבריטים לילדים רישיונות עלייה לארץ. ילדי טהרן בליווי המדריכים ושליחי הסוכנות, יצאו למסע האחרון בנתיב הייסורים. מכיוון שעיראק לא אפשרה לילדים לעבור בתחומה, הם נאלצו לצאת לדרך ארוכה ומסוכנת, מפרס דרך הים לקראצ'י שבהודו (היום בפקיסטן) ומשם, דרך האוקיינוס ההודי הממוקש, לסואץ.
 ב-18 בפברואר, 1943 הגיעה רכבת הילדים לעזה, ומשם דרך המושבות רחובות וחדרה –לעתלית. מספרם היה 1230, מהם 369 מבוגרים וכ-860 ילדים. בין הילדים היו 719 בלי הורים, והשאר, 142, עם הורה אחד או שניים.
מרגע יציאתם מטהרן עורר מסעם התרגשות ביישוב. ילדי טהרן היו הקבוצה הראשונה הגדולה ביותר של ניצולי שואה שהגיעו במהלך המלחמה לארץ ישראל מאירופה הכבושה. לאורך מסלולה של הרכבת עד עתלית קיבלו את פני הבאים מאות ואלפים בחום והתלהבות. פעילי "עליית הנוער", ובראשם הנרייטה סאלד וד"ר הנס בייט, השקיעו מאמץ רב בקליטתם,תחילה בעתלית, ואחר כך ב-11 מחנות מעבר, ובהם הם החלימו והתאוששו משלוש שנותתלאות.
אמנם ילדים אלה לא ניצלו במישרין משטחי הכיבוש הנאצי וחלקם אפילו לא ראו חייל נאצי מימיהם, ואף על פי כן הם ניצולי השואה הנאצית באירופה. סיפור הישרדותם המופלא שופך אור על דרך הייסורים שהייתה מנת חלקם של עשרות אלפי פליטים יהודים, שעם כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית הם ברחו לשטחי פולין המוחזקים על ידי ברית המועצות, ולאחר מכן עברו מזרחה, בעיקר לאוזבקיסטן ולסיביר, והתגוררו שם בקולחוזים או הושמו במחנות הסגר או כפייה, הועבדו בפרך ונאלצו להתמודד עם רעב, גילויי אנטישמיות וקשיים בשמירת זהותם היהודית. הבריחה לאזורים אלו אמנם הצילה את חלקם ממוות ודאי במחנות ההשמדה, ואולם גורלם של יהודים אלו לא שפר עליהם והם איבדו במהלך מסע הסבל והייסורים רבים מבני משפחתם.
רבים מהבוגרים שבילדי טהרן לחמו במלחמת העצמאות, וכמה מהם נפלו במלחמה, ביניהם שלמה וגנר שנפל בקרב רמת יוחנן, זאב הולנד שנפל בשדה דב ב-14 במרץ 1948, חיים גרף שנהרג בפיצוץ מכונית תופת בעת שמירה בחיפה על מבנה של סולל בונה, דב גולומב שנפל בעת כיבוש כפר סבא בד' באייר תש"ח ואורי בר שנפל חלל בהגנת דגניה.
אחד מילדי טהרן, עמנואל (אמיל) לנדאו, נפל במלחמת העצמאות בקרב נגד שיירה ערבית באזור הקריות שליד חיפה. הוא נלחם תוך גילוי גבורה עילאית והיה בין 12 מקבלי אות גיבור ישראל, שהוענק ללוחמי מלחמת העצמאות בשנת 1949. הלנה (הדסה) למפל , גם היא מילדי טהרן, נפלה בקרב על לטרון. חיה הורן, מילדי טהרן הייתה בין הנשים הלוחמות שנשארו בגוש עציון עד נפילתו. היא נהרגה ביחד עם שארית מגיני הגוש, יום לפני הכרזת העצמאות.
 
ילדי טהרן, למרות ילדותם המיוסרת, בנו בישראל את ביתם והגיעו להישגים בשטחים רבים ומגוונים כמו ביטחון, רפואה, רבנות, עריכת דין ותרמו את חלקם בהקמת המדינה בתחומי המדע, ההתיישבות, הדיפלומטיה, הארכיטקטורה, הספרות, האמנות, המלאכה, המסחר, התעשייה ועוד.
 
עם ילדי טהרן נמנים האלופים במילואים חיים ארז ואביגדור בן גל ("יאנוש"), איש הטלוויזיה וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי אלכס גלעדי. גם הרב בן ציון רבינוביץ, הרבי מביאלה, ואחותו היו בין ילדי טהרן. כן נמנה עמם הרב פנחס שרייבר רבה של הקהילה החרדית באשדוד. המשורר, הסופר והמחזאי בן-ציון תומר נמנה אף הוא על ילדי הקבוצה, ומחזהו המפורסם "ילדי הצל" עוסק בסיפורו של אחד מילדי טהרן.
 
לקריאה נוספת
דבורה עומר, התחנה טהרן, הוצאת כתר, 1990.
בן ציון תומר, ילדי הצל, הוצאת עמיקם, 1963.
בן ציון תומר (עורך), אדום ולבן וריח תפוחי זהב, הוצאת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תשל"ב 1972.
נעמי מורגנשטרן, לא הספקתי להיות עצוב, סיפורו של מיילך קנר מ"ילדי טהרן", הוצאת יד ושם, תשנ"ו.
   
למנחה:
שילוב סרטים בהדרכה ובהנחיה מעשיר את העולם התרבותי והרוחני של המשתתפים, מפתח את הדמיון והרגש, מעניק חוויה אסתטית ומאפשר הבנת הנושאים שבהם מטפל הסרט.
מומלץ להראות למשתתפים את מסלול מסעם של "ילדי טהרן" על מפה.
 
מטרות
להתוודע לפרשת ילדי טהרן  ולסבלם של הפליטים היהודים שברחו לשטחי ברית המועצות מאימת הכיבוש הנאצי.
להוקיר את נחישותם של הניצולים לבחור בחיים.
 
אוכלוסיית יעד: חט"ב – חט"ע
משך הפעילות: כשעתיים
 
מהלך הפעילות
 
שלב א' – אפשרויות לפתיחה (טרום-צפייה)
 
המנחה יפתח ויאמר: הסרט שנראה מספר על הישרדותם, במהלך מלחמת העולם השנייה, של ילדים יהודים שנולדו בפולין ולאחר מסע תלאות ארוך הגיעו לארץ ישראל.
 
 ניתן לבקש מהמשתתפים להעלות השערות לגבי האירועים וההתרחשויות בחיי הילדים הניצולים במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן, המנחה יסקור בקצרה את פרשת ילדי טהרן – את הרקע ההיסטורי ואת השתלשלות האירועים.
 על מנת לעורר את המשתתפים למחשבה על משמעויות השם, ניתן לשאול אותם מדוע מכונים הילדים ילדי טהרן למרות שכולם נולדו בפולין (ניתן לחזור לשאלה בתום הצפייה).
 מטלת צפייה: המנחה יבקש מהמשתתפים להתמקד באחת הדמויות. ניתן לבצע מטלה זו באופן אישי או קבוצתי. המנחה יסב את תשומת לב המשתתפים לכך שבקרב ילדי טהרן היו ילדים רבים שגורלם שונה זה מזה: רוב הילדים היו יתומים משני הורים או מאחד מהם, היו ילדים ששרדו לצד אח או אחות או קרוב משפחה אחר, והייתה אפילו ילדה שהוריה עלו לארץ ישראל והשאירו אותה אצל דודתה בתקווה שתצטרף אליהם אחרי שיסתדרו קצת בארץ, ואז פרצה המלחמה והיא נאלצה לנדוד עם הדודים שלוש שנים עד שנפגשה שוב עם הוריה בארץ.
(רצוי שהמטלה לא תהיה קשה מדי כדי לא לפגוע בחוויית הצפייה).
 ניתן להזמין איש עדות מילדי טהרן שיספר את סיפורו האישי ולקיים איתו דיון לאחר הצפייה בסרט (פרטים בהמשך).
 
שלב ב' - צפייה בסרט
תקציר:
הסרט המסע של ילדי טהרן הוא סיפור חילוצם של ילדים יהודים, רובם יתומים, למן הימלטותם מפולין הכבושה בתחילתה של מלחמת העולם השנייה ועד להבאתם לארץ ישראל. היה זה מבצע יחיד במינו שהביא את הניצולים לחופי הארץ בחורף 1943, לאחר נדודים בנתיב נפתל ורב תחנות, בהן טהרן. זו הייתה הפגישה הראשונה של היישוב בארץ, שעדיין לא ידע על ממדי השואה, עם פליטי השואה.
הילדים שבגרו – בזמן צילומי הסרט הם בשנות ה-70 לחייהם – שבים ומספרים את זיכרונותיהם מאותו מסע מפרך ומסוכן: בריחתם עם הוריהם מפולין לברית המועצות, חייהם בסיביר ואחר כך באוזבקיסטן, יחד עם המוני ילדים ופליטים שנמלטו מאימת הצבא הגרמני, מסעם לעבר טהרן ברכבות ובספינות, איתורם על ידי שליחי הסוכנות היהודית, ולבסוף חילוצם הנועז מטהרן דרך הודו, האוקיינוס ההודי הממוקש ותעלת סואץ והגעתם ברכבת לארץ ישראל.
אורך הסרט: 63 דקות.
 
שלב ג' – במליאה
אוורור רגשות בעקבות הצפייה בסרט
בשלב זה יש לאפשר למשתתפים להביע את רגשותיהם באופן חופשי לאחר הצפייה תוך מתן לגיטימציה לרגשותיהם.
 
כדי לעודד את המשתתפים לחשוף את רגשותיהם ניתן לשאול שאלות כמו:
מה ראיתם בסרט?
אילו רגשות עורר בכם הסרט?
איזו דמות או עדות ריגשו אתכם במיוחד? מדוע?
מה היו הנושאים העיקריים שחזרו במהלך הסרט? איזה מהנושאים נגע ללבכם במיוחד?
איזה קטע בעדויות היה, בעיניכם, הכי מפחיד, מרגש, מפתיע ?
 
אפשר גם לפזר כרטיסיות שעליהן רשומים רגשות שונים(פחד, עניין, אכזבה, עצב, הפתעה, אהבה, שמחה, תקווה)  ולבקש מכל אחד מהמשתתפים לבחור את הרגש שהסרט עורר בו
 
שאלות לדיון:
מה התחדש לכם בעקבות הצפייה בסרט והדיון שלאחריו?
מהם הקשיים שעמם מתמודדות הדמויות בסרט?
חלק מהילדים שניצלו הצליחו לשרוד בזכות הסתרת זהותם. אילו קשיים נובעים, לדעתכם, מהסתרה ממושכת של זהות?
האם סיפורם של ילדי טהרן, שלא נשארו במדינות תחת הכיבוש הנאצי, שונה מסיפורים המוכרים לכם על גורלם של ילדים יהודים אחרים שנותרו באירופה בתקופת השואה? אם כן, במה?
אילו שאלות הייתם רוצים לשאול את אחת מהדמויות בסרט? 
אלי ויזל, שהיה ילד בתקופת השואה, כתב: "על פי ההיגיון נגזר עלינו לחיות מסוגרים כמו מאחורי חומה. ואף על פי כן, תוך זמן קצר נמצאנו כולנו בצד אחד. נס זה למי אנו חבים אותו? כיצד נוכל להסבירו ולמה נוכל לייחס אותו...ילדים אלה עלולים היו כולם ליפול אל זרועות האלימות, לבחור בניהיליזם...הם הוכיחו אומץ לב והימרו על העתיד, על החברה."  למה מתכוון אלי ויזל באומרו שהילדים הוכיחו אומץ לב והימרו על העתיד, על החברה? כיצד מתבטא הדבר אצל ילדי טהרן ? הסבירו.
מדוע, לדעתכם, חשוב לראות סרט זה? במה תורם הסרט להבנת המציאות בתקופת השואה? מה אתם, באופן אישי, לוקחים מהסרט?
 
 
נושאים לדיון ולהרחבה:
 
הרצון לשרוד בכל מחיר – כיצד מצטיירת ילדותם של הניצולים המעידים בסרט? כיצד הם מתארים את הפרידה מחייהם הקודמים? ניתן לשוחח על הסבל, הרעב, הקור המקפיא, המוות, המחלות והמגיפות, ההשפלות, אובדן המשפחה וההורים, הצורך להתחזות לילדים נוצרים ויחד עם זאת – הרצון העז להחזיק מעמד ולהישאר בחיים.
הקליטה בארץ – איך התרשמתם מתיאור הגעתם של הילדים לארץ? כיצד מתוארות הקליטה וההשתלבות בארץ? המפגש עם הילדים הצברים? עם אנשי היישוב בארץ? ניתן לשוחח על שינוי השם ואובדן הזהות, חוסר ההבנה וחוסר רצון מצד החברה הישראלית לדבר על מה שאירע להם, הדחקה של הניצולים את מאורעות העבר, לצד הרצון שלהם להפוך ל"צברים" מהר ככל האפשר ולשקם את חייהם.
הרצון לחיים משמעותיים ותורמים לחברה – ניתן לשוחח על ההתנדבות לצבא, השתלבות בקיבוצים, הקמת משפחה, מילוי תפקידי מפתח בחברה הישראלית: בחינוך, במדע, בספרות, בביטחון, בכלכלה, בהתיישבות, בחקלאות, בקליטה, בתקשורת ועוד.

כתיבה ועריכה: עמליה לואין, צפרית גרינברג,
אילנה רבינוביץ'
עריכה לשונית: אמנון ששון
ניתן לפנות למחנה המעפילים בעתלית ולהזמין את אחד הניצולים מילדי טהרן, החיים היום בארץ, להרצאה ודיון לפני הסרט או לאחריו, טלפון: 04-9841980.
 
בתי ספר ומוסדות חינוך המעוניינים לרכוש את הסרט המסע של ילדי טהרן לקראת יום השואה יוכלו לפנות אל המפיקה דליה גוטמן בטלפון: 050-5285449 ; 03-6497866 
או בדוא"ל: dalia_g@012.net.il
הסרט ניתן להשאלה במרכזי ההדרכה של מינהל חברה ונוער.
 

 




לייבסיטי - בניית אתרים