מלחמת העולם השניה. סתיו 1939. הנאצים כבשו את פולין, ואלפי משפחות יהודיות ופולניות ברחו מזרחה, כדי לא ליפול לידי הכובש הנאצי. אחרי שנה בסיביר שוחררו,והורשו לנוע ברחבי ברית המועצות. רבים מהם החליטו לנדוד דרומה לסמרקנד שבאוזבקיסטן, שם קיוו למצוא אוכל. אך על אף מזג האוויר הנוח יותר באזורים אלה, חייהם היו קשים, ורבים מתו מרעב ומגיפות. חלק מההורים היהודים העדיפו להעניק לילדיהם סיכוי טוב יותר לשרוד, ובעזרת האזרחות הפולנית שהיתה להם, החליטו להפקיד את הילדים בבתי יתומים של הפליטים הפולנים בסמרקנד.ההורים נפרדו מהילדים,והשביעו אותם  שלא ישכחו לעולם את יהדותם וימשיכו לחיות כיהודים ברגע שיגיעו למקום מבטחים.

ב-1942 נחתם הסכם סטאלין - שיקורסקי בין ממשלת פולין הגולה לבין ממשלת בריה"מ.(כמו שיוסבר בהמשך, בזכות הסכם זה ניצלו ילדים יהודים רבים.) הסכם סטאלין - שיקורסקי איפשר לפליטים הפולנים בברית מועצות להצטרף לצבא הפולני הגולה ולהילחם לצד בנות הברית. צבא זה, שנודע כצבא אנדרס (גם מנחם בגין שירת בו), יצא מברית המועצות לשדות הקרב במזרח התיכון דרך טהרן, שהייתה אז, כמו ארץ ישראל, בשליטת הבריטים.

בתחילת ינואר 1943,לאחר מאמצים מדיניים רבים בניצוחו של משה שרתוק (שרת) ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית,העניקו הבריטים לילדים (שכונו מעתה ילדי טהרן) רשיונות עליה לארץ ישראל. כ - 700 ילדי טהרן בלווי המדריכים ושליחי הסוכנות, יצאו למסע האחרון בנתיב היסורים. מפרס דרך הים לקראצ'י בהודו, ומשם, דרך האוקינוס ההודי הממוקש, לסואץ. ב-18 בפברואר 1943 הגיעה רכבת ילדי טהרן לעזה, ודרך המושבות רחובות וחדרה, לעתלית.